יום שישי, 22 באפריל 2016

איך שיר נולד? 'פזמון ליקינתון' (א)

שקופיות שירה בציבור (יוצר: משה בנציון)

מאת אביעד תאני

ב-29 במאי יצוין יום השנה ה-105 להולדתה של המשוררת והסופרת, המתרגמת והמבקרת, העורכת והחוקרת, כלת פרס ישראל לספרות לאה גולדברג. זו הזדמנות חגיגית לספר על אחת מיצירותיה האהובות ביותר, שזכתה למעמד של קלאסיקה שבקלאסיקה, בסוּגה שאפשר להגדירה 'שירי זמר לילדים שגם מבוגרים מאוד מאוד אוהבים'.

ב-22 בפברואר 1940 (י"ג באדר א' ת"ש) נדפס בשבועון 'דבר לילדים' שירה של לאה גולדברג 'פזמון ליקינתון', המוכר גם במילותיו הראשונות: 'לילה לילה מסתכלת הלבנה'. זה היה פרסומו הראשון של השיר והוא נדפס בעיתון יחד עם תוויו, שאותם חיברה רבקה גְּוִילִיחברתה של גולדברג, ועם תמונה של פרח היקינתוןוכמו שנהוג לומר: כל השאר היסטוריה...

הפרסום הראשון בדבר לילדים, שנה ח, גיליון 20, 22 בפברואר 1940 (מקור: הספרייה הלאומית)

כפי שנראה בהמשך, השיר נכתב והולחן לרגל ט"ו בשבט של אותה שנה, שחל חודש קודם לכן. אף על פי כן, אין במילותיו שום רמז לראש השנה לאילנות, וגם התקבלותו בציבור, מאז ועד היום, לא קשרה אותו לחג זה. הוא נתפס כשיר ערש לילדים, לא כשיר ט"ו בשבט, וככזה התקבע בתודעה. מילות השיר ומנגינתן, שנראות ונשמעות דבוקות זו בזו משבעת ימי בראשית, חוללו נס קטן: יצירת אחד משירי הילדים העבריים המפורסמים ביותר. דורות של ילדי ישראל גדלו עליו, והוא עדיין ממשיך לכבוש את לבותיהם של ילדים ומבוגרים גם בימינו – נכס צאן ברזל של הזמר העברי. 

בשנת 1949 כללה לאה גולדברג את השיר בספרה 'מה עושות האיילות', שראה אור במסגרת 'אנקורים', סדרת הספרים לילדים שגולדברג ייסדה וערכה בספרית פועלים. שירי הספר לוּוּ באיוריו של הצייר אריה נבון, שבמשך שנים רבות עבד בשיתוף פעולה עם המשוררת. מאז ועד היום נדפס השיר פעמים רבות, מלווה באיורים של אמנים שונים, וכמובן זכה גם לעיבודים רבים ולעשרות ביצועים. שם השיר שימש כותרת של שני קובצי שירה לילדים של גולדברג (1986,‏ 2011‏), וגם אלבום שיריה של רבקה גוילי, שיצא באחרית ימיה, נקרא 'יקינתון' (1997).‏ לביצועים השונים ולאיורים נגיע בהמשך. 

איך נולד השיר? 

תחילה ניזכר בו דרך ביצועיהן המוכרים והאהובים של אסתר עופרים (שהוקלט באלבומה 'אסתר רייכשטאט בשירי ילדים', ישראפון, 1961) ושל נחמה הנדל (גם היא הקליטה בשנת 1961), ואחר כך נספר את סיפורו:





א. הערוגה שממנה צמח השיר

מעשה שהיה כך היה: באחד מימי החורף של חודש ינואר 1940 ישבה לאה גולדברג בדירתה, בקומה הראשונה של הבניין שברחוב ארנון 15 בתל אביב. המשוררת הצעירה (היא הייתה אז בת עשרים ושמונה), שהתגוררה עם אמהּ צילה, עלתה לארץ ישראל חמש שנים קודם לכן. היא הצליחה להשתלב בחוגי הסופרים בארץ ועבדה כסגניתו של יצחק יציב, עורך 'דבר לילדים'. בתוקף תפקידה נדרשה גולדברג לספק באופן שוטף 'חומרים' לשבועון, וכך כתבה עשרות שירים לילדים, ובהם גם שירי חגים. היא קיבלה על עצמה לחבר שיר לרגל ט"ו בשבט המתקרב ותכננה להקדישו לא לשקדייה הפופולרית אלא דווקא לפרח שעוד לא כתבו עליו. כשהביטה מן החלון האחורי לעבר החצר הפנימית, על הגינה הקטנה שטיפח אריה, בן השכנים הקטן מקומה ב', היא הבחינה בו: יקינתון שזה עתה נשתל, הדוּר בפריחתו הלבנה ובולט בין הצמחים הכמושים.

הגנן הצעיר, אריה פייבל (לימים הסופר והמתרגם אריה אוריאל), אז כבן שבע, היה בן למשפחה בית"רית. הוא נולד בברלין ב-1933 (היא שנת עליית הנאצים לשלטון) והוריו העלוהו לארץ באותה שנה עם אחותו הגדולה, תאנה. משפחת פייבל התגוררה בקומה שמעל דירתן של לאה גולדברג ואמהּ; שני האחים מקומה ב' נזכרים בספרה של גולדברג 'ידידַי מרחוב ארנון' (1943), שהיה הספר הראשון בסדרת 'אנקורים'.

ידידי מרחוב ארנון, מהדורה שביעית, עמ' 12
לאה גולדברג, ידידַי מרחוב ארנון; צייר: רֶנְצוֹ לוּאִיזַדַא (אנקורים, ספרית פועלים, 1943)

בכיתה א' של בית הספר 'תל נורדאו' הסמוך דיברה המורה רבות על הפרחת ארץ ישראל, ואריה הקטן לקח את דבריה ברצינות. הוא הקצה לצורך כך פיסת קרקע זעירה בחצר הפנימית, ליד שביל הכניסה, מתחת למעקה מרפסת הדירה של סבו וסבתו, שגרו בקומת הקרקע מול משפחת גולדברג. בגינה שתל אריה גזר, צנונית וכרובית ועוד ירקות מכל הבא ליד, אך לא ראה ברכה רבה בעמלו. יום אחד מצא על המדרכה, לא הרחק מהבית, עציץ ובו צמח עם עלים ירוקים ארוכים ופרחים לבנים קטנים. צמח כזה – כמוהו טרם ראה. ובכלל, עציץ עם פרח נחשב אז לפריט יקר המציאות. אריה עשה תחילה כמצוות אמו והחזיר את העציץ למקום שבו מצאוֹ, שמא ישוב בעל העציץ לקחתו; אולם משאיש לא בא, חזר אריה לערוגה שבחצר האחורית ושתל בה את היקינתון.

אריה ואחותו תאנה פייבל (אוריאל), תל אביב 1944-1943 (מקור: אלבום משפחתי; 'זמן תל-אביב', 30 ביולי 2004)

לאה גולדברג הבחינה בכך. אריה ואחותו הרי היו מיודדים עִמהּ (כפי שהעידה על כך כעבור שלוש שנים בספרהּ ידידַי מרחוב ארנון). אריה עצמו סיפר על כך לימים:
הייתי הידיד הטוב ביותר שלה. היום מותר לומר שהייתי כמין רכילאי, זה המספר לה על כל הסיפורים וההתרחשויות שאירעו ברחוב שלנו ... זו אמנם הייתה שכונה קטנה, אך יחד עם זאת הרחוב היה קטן וצפוף מאוד. היינו כמו משפחה, כולם ידעו האחד על האחר ... נהגתי לספר לה על מה שמתרחש ברחוב, והיא קראה לי מדי פעם לבוא אליה. אנחנו גרנו מעליה ואהבתי לרדת לביתה מכיוון שצילה, אמהּ, הייתה אופה עוגיות נהדרות ומכבדת אותי בהן, בתוספת כוס תה ... היא אהבה אותי מאוד, היו לנו יחסים נפלאים, הרגשתי מאוד קרוב אליה. 
(אייל רובינשטיין ומאור זכריה, 'הילד בן 60', זמן תל-אביב, 30 ביולי 2004, עמ' 50) 
הבית ברחוב ארנון 15 כיום (מקור: בלוג 'טיול בעיר' של משה רימר)

ברשימה שפרסם אריה אוריאל ב-2014, בכתב העת 'יקינתון' (!) – ביטאונם של ה'יקים' בישראל – הוא שב וסיפר את סיפור השיר. הנה קטע מדבריו (לחיצה על התמונה תגדיל את הטקסט):

אריה אוריאל, 'לילה לילה מסתכלת הלבנה', יקינתון, גיליון 268, ספטמבר 2014, עמ' 5

ב. היקינתון

'ונראה שם את הפרח הלבן'  יקינתון מתורבת (מקור: ויקימדיה)

היקינתון הפורח היה הצמח הבולט באותה גינה קטנה שאליה השקיפו חלונות דירתה של לאה גולדברג. מעולם קודם לכן לא נכתב על פרח זה שיר ילדים בעברית; למעשה, הוא בקושי הוזכר בספרות העברית בכלל, פרט להופעה אגבית בשורה הפותחת את כליל הסונטות 'לשמש' (1919), שכתב שאול טשרניחובסקי באודסה:
הָיִיתִי לֵאלֹהַי כְּיָקִינְטוֹן וְכַאֲדָנִי, / שֶׁאֵין בְּעוֹלָמוֹ לוֹ אַךְ שִׁמְשׁוֹ זֶה הַצַּח, / וּמַלְאָךְ דּוֹפֵק אוֹתוֹ: 'קוּם גְּדָל, בֶּן-צִיץ, וּפְצַח / רִנָּתְךָ, רִנַּת-חַג, בֶּחָרוּל הַנַּשְׁכָנִי!'
בספרות הגרמנית מוכר הפרח ממעשייה ידועה מסוף המאה ה-18 של הרומנטיקן נובאליס 'Hyazinth und Rosenblüthe' (יקינתון וניצת ורד; ראה אור בעברית, בתרגום אילנה המרמן, באנתולוגיה הנסיכה ברמבילה: אגדות אמנותיות מן הרומנטיקה הגרמנית, הקיבוץ המאוחד, תשמ"ט). מעשייה זו השפיעה אולי על שירים אחרים של גולדברג, אך לא על 'פזמון ליקינתון'.

ההֶרְמֶז העיקרי שיש לשמו של היקינתון בתודעה המערבית הוא המיתוס היווני הידוע של יקינתון (יקינתוס; Hyacinthus), בנם של פיראוס והמוזה קליאו, שגם היה מאהבו של האל אפולו. סופו היה טרגי: אפולו עצמו הרג אותו בטעות כאשר זרק דיסקוס למרחקים ופגע בו. מדמו השפוך של העלם יפה התואר יצר אפולו את פרח היקינתון. מותו של יקינתון ותחייתו בדמות צמח – כמו סיפוריהם של אלים ואלים-למחצה אחרים, כאָדוֹנִיס – מסמלים את מות השדות ותחייתם בשנה שלאחר מכן. במיוחד מתאים הדבר לגֶאופיט כמו יקינתון, שמדי שנה מתים כל חלקיו העל-קרקעיים אך לאחר זמן הוא מתחדש. 

ז'אן ברוק, 'מותו של יקינתון' (1801); על האדמה נראה הדיסקוס שפגע בו והרגוֹ (מקור: ויקימדיה)

ועוד יש לומר, כי היקינתון ששתל אריה היה, ככל הנראה, יקינתון מתורבת שפרחיו לבנים ('ונראה שם את הפרח הלבן'). יקינתונים כאלה אינם פורחים מעצמם בארץ ישראל. מין היקינתון המקומי נקרא 'יקינתון מזרחי', והוא פורח במחצית השנייה של החורף בצבעי התכלת והכחול.

יקינתון מזרחי (מקור: ויקיפדיה)

ג. פרשנות והערכה

וכך ישבה לאה גולדברג בחדרה וכתבה שיר לירי המספר על פריחתו של צמח יקינתון קטן בגינה. הצמח, שאפשר לראות בו סמל מואנש של ילד רך, זוכה לדאגתה האימהית של הלבנה ובעקבות זאת גם לגשם שממטירים העננים על האדמה, ומגיב בשמחה ובפריחה. גם הלבנה וגם העננים חשים בעלוּת על הגן ('בגננוּ הקטֹן'), בעוד בני האדם, בהם האֵם (הדוברת) ובנה, הנוכחים בפריחת הצמח 'בגן', שמחים ושרים לכבודו את הפזמון.

בגרסאות מושרות רבות הוחלפה המילה המקורית, 'בְּצִיצֵי היקינתון', במילה 'בְּפִרְחֵי'. אפשר להניח שהדבר קרה לא רק בשל נדירות המילה 'ציץ' (ניצן), אלא גם מתוך חשש שמא היא תובן שלא כהלכה (שדיים). ואולם החלפה זו פוגמת בפירוש השיר, שכן 'ציץ' הוא ניצן ולא פרח, והרי השיר עוסק בסיוע שמושיטים ענני הגשם לפריחתו של היקינתון, שתגיע רק מאוחר יותר, בסוף השיר, שעה שהניצן נענה לטיפות הגשם והופך לפרח לבן. 

חוקר הספרות פרופסור אריאל הירשפלד הציע, במאמרו המחכים 'רישומו של מקום שרק כאן היה כמוהו' (הארץ, תרבות וספרות, 15 באוקטובר 1999), כי בפרח היקינתון ארגה גולדברג את תמצית המיתוס הציוני של תחייה ופריחה הבוקעות מן המוות. והרי המשוררת עצמה, בגופה, הגשימה מיתוס זה ביצירתה העברית (שבה החלה כבר בנעוריה באירופה), בעלייתה ארצה ובעבודתה בעיתון ילדים עברי. נוסף על המטען המיתי שבשם הפרח, גם לתולדות הצמח, היקינתון התרבותי, יש משמעות סמלית, שכן ניתן לראות בו התגלמות של המיתוס הציוני בעולם הבוטניקה: הציונות היא סיפורו של העם היהודי, שהולדתו בארץ ישראל, ממנה נדד והתפצל לתפוצות הנבדלות זו מזו בלשונותיהן ומנהגיהן, עד שלבסוף שב בצורתו החדשה לארצו והוא מבקש שוב לפרוח בה. באנלוגיה לכך, היקינתון המקורי ('המזרחי') מקורו בלֶבַנט; בראשית העת החדשה הוא הובא לאירופה, שם תורבת והתפצל לזנים רבים, שונים זה מזה בצבעם ובצורתם. והנה לבסוף מוחזר הצמח, בצורתו המחודשת, לבית גידולו המקורי בתקווה שייקלט בו ויפרח. היקינתון, שבְּצָלו הובא לארץ מאירופה על ידי עולים חדשים והוא מנסה להכות שורש באדמת העיר העברית הראשונה, תל אביב,‏ מסמל גם את הביוגרפיה האישית של המשוררת, שעלתה ארצה בתקווה להיקלט במולדת העתיקה-החדשה. סיפורו של היקינתון, שנשתל מחדש בגינה שמתחת חלונה של המשוררת, משקף ומחזק באופן סמלי את חווית ההגירה – העקירה והניסיון המחודש להכות שורש.

מנקודת מבט זו, היקינתון התרבותי, שהוא צמח נוי אירופי מובהק, מהווה גם תזכורת למכורתה של המשוררת, שגדלה בליטא והתחנכה בה ובגרמניה. את חוויית היסוד של 'הכאב של שתי המולדות' ביטאה גולדברג לימים בשירה המפורסם 'אורן' (1955):

אוּלַי רַק צִפֳּרֵי-מַסָּע יוֹדְעוֹת –
כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם –
אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵי הַמּוֹלָדוֹת.

אִתְּכֶם אֲנִי נִשְׁתַּלְתִּי פַּעֲמַַיִם,
אִתְּכֶם אֲנִי צָמַחְתִּי, אֳרָנִים,
וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים.

לאה גולדברג בתחילת שנות הארבעים. הדיוקן כנראה צולם על ידי אנה ריבְקין-בּריק (מקור: ויקימדיה)

'פזמון ליקינתון' גם הולם יפה את 'י"ג העיקרים' של שירת הילדים, שניסח הסופר ומשורר הילדים היהודי-הרוסי קורניי צ'וּקוֹבסקי (שהיה מוכר היטב ללאה גולדברג, שתרגמה מספריו) בספרו ׳משתים עד חמש׳ (לנינגרד 1935; תרגמה דוידה קרול, ספרית פועלים, 1985). השיר עונה, בין היתר, לצורכי הילד לגבי חרוז, מקצב וחזרות, הוא מרחיב את עולם החוויות, מוסיף לו מידע ומעשיר את לשונו. אולם, כפי שכתב לי ד"ר גדעון טיקוצקי (מחבר המונוגרפיה האור בשולי הענן: היכרות מחודשת עם יצירתה וחייה של לאה גולדברג, הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, תשע"א), בעיקרו של דבר, זהו שיר לעת מצוא, שאמנם נכתב במיומנות רבה, אך לא היה משורש נשמתה של המשוררת, שבוודאי לא עלה בדעתה כי דווקא שיר זה ימצא את דרכו לקאנון שירי הילדים בעברית.

'פזמון ליקינתון', הנעדר מוטיבים חברתיים או לאומיים, בולט על רקע שירי ילדים עבריים אחרים שנכתבו ביישוב באותה תקופה,‏ בהם גם שיריה של גולדברג‏ עצמה. חוקרת ספרות הילדים ד"ר לאה חובב ציינה כי מבחינה סגנונית השיר מצוי בתפר שבין שתי תקופות בכתיבתה של גולדברג: המעבר מכתיבת שירי ערש אמנותיים, בלתי-קונוונציונליים (במחצית השנייה של שנות השלושים), לשירי ערש עממיים טיפוסיים קונוונציונליים (שנות הארבעים והחמישים). לדבריה, 'בתקופה הראשונה ניכר הגישוש אחר הז'אנר. לאה גולדברג יוצרת סיטואציה של שיר ערש, אך על פי רוב הדובר אינו האֵם, וחסרה הפנייה הישירה האופיינית אל התינוק הנרדם' (לאה חובב, יסודות בשירת הילדים בראי יצירתה של לאה גולדברג, כרטא, 1986, עמ' 83). אומנם, ב'פזמון ליקינתון' הדוברת היא האם, אך היא אינה פונה ישירות לבנה. כמו כן, אף שהשיר 'מתרחש' בלילה (שכולל גם את הציפייה למחר), הסיטואציה אינה של הרדמה ושינה.

עלילת השיר – צמח שפרח בזכות גשם עליז שהמטירו העננים לבקשת הלבנה – מביעה לא רק השגחה של הגדול על הקטן, אלא גם סיוע לקטן לממש את הפוטנציאל הטמון בו ולפרוח. בשירי ילדים נוספים של גולדברג, הירח – גרם שמים שהוא לכאורה רחוק אבל למעשה קרוב – נמצא בזיקה לישות קטנה מתחום הצומח והחי ומעולמו של הילד (בשיר 'מה עושות האיילות', לדוגמה: 'מִי שׁוֹמֵר עַל חֲלוֹמָן / הַמָּתוֹק? / הַיָּרֵחַ הַלָּבָן / מֵרָחוֹק. / הוּא מַבִּיט לְתוֹךְ הַגַּן / בְּבַת-שְׂחוֹק / וְאוֹמֵר לְּכוֹס וָתַן: / נוּם וּשְׁתוֹק!').

במאמרו המוזכר הציע אריאל הירשפלד לראות בלבנה, שליטת שמי הלילה שפורשׂת חסותה על הצמח הצעיר, ייצוג של דמות האם הגדולה. הרי לא במקרה גולדברג בחרה דווקא בשמו הנקבי של הירח. העננים, שמינם זכר והם מרעיפים על הקרקע את נוזל החיים, הם היסוד הזכרי שלצדה. ה'זיווג' השמימי, בין הלבנה ה'נשית' לבין העננים ה'גבריים', מוביל להרוויית אדמת העולם ומייצג את מיתוס הפריון  ההזדווגות יוצרת טיפה שמחוללת את פריחת הפרח שבגן. ואם כך, שירתם ושמחתם של בני האדם ('כולנו') למראה הפרח שפרח, כלומר התגובה הרגשית והיצירתית לנוכח תוצאת פעולתם של גרמי השמים, הם הדהוד של פולחן הפריון. יוצא אפוא שהצמח הצעיר, המקביל לילד רך,‏ נהנה מטיפוחם של שני 'הורים'  דאגתה של הלבנה והסיוע החומרי של העננים.

הצבע הלבן הוא ראיה נוספת לקשר העמוק שבין הצמח, שפרחיו לבנים, לבין הלבנה, פטרוניתו. צבעו הלבן של היקינתון מעיד שעלילת השיר מבוססת גם מבחינה בוטנית. כזכור, מדובר ביקינתון תרבותי, 'מיובא', ולא ביקינתון 'מקומי', שצבעו תכול עד כחול עז. וכך, המאמץ והדאגה לסייע לפרח שיפרח מוצדקים, שכן היקינתון הלבן, שתורבת באקלים האירופי הקר, אינו מותאם לאקלים החם של ארץ ישראל.‏ 

נסיים סעיף זה בציטוט ממאמרו של הירשפלד, שראה בשיר את אחת מיצירות המופת הישראליות, אשר 'קורצו מן האבן הקשה של הכנות, של הבדידות השלמה של אהבה אמיתית ושל אמנות אמיתית': 
בין כמה פנינים גדולות של שירה ... תנצנץ מרגלית אחת, קטנה, אך בהירה במיוחד – שיר ילדים שכולו השראה ומגע נדיר בין צלילים ומלים ... למרות ממדיו הצנועים ... [הוא] אינו רק יצירת מופת בזעיר אנפין, אלא הוא אחד משירי הילדים האהובים ביותר על דורות של ילדים, עד היום, והוא נהפך בזיכרון הקיבוצי ... למופת המובהק של שיר ילדים בעברית ... עד היום אני חושב שלמנגינה הזאת יש יופי עילאי ... במשך השנים למדתי שלא הייתי יחיד, לא בדורי ולא בדורות שלפני ואחרי. רבים מאוד (ובהם מוזיקאים רבים, לאו דווקא אשכנזים) אמרו לי ששיר היקינתון היה השיר היפה ביותר של ילדותם. ויש הטוענים כי זהו שיר הערש היפה ביותר שנכתב כאן, או פשוט – שזהו השיר היפה ביותר שנכתב כאן ... משהו במילותיה ובאישיותה של לאה גולדברג הפיק ממנה משהו נדיר ויחיד במינו במוזיקה של השיר הישראלי. משהו שקשה להגדירו, אבל הוא הדבר שהפך את השירים האלה, ובמיוחד את שיר היקינתון, לאידיאת היופי של הילדים שגדלו כאן.‏
ד. הלחן ש'היה טמון במילים'

רבקה גוילי ליד הפסנתר, שנות החמישים
יופיו הנדיר של השיר קשור בלי ספק גם למנגינתו. והנה, גם הלחן, כמו המילים, נוצר בשל אילוצים חיצוניים.

באותה עת שבה נכתב השיר (ינואר 1940) הכינה זמרת הסופרן מרים סגל תוכנית רדיו עבור 'קול ירושלים' (השידורים בעברית בתחנת הרדיו שפעלה בחסות השלטון הבריטי), שבה הייתה עתידה לשיר בליווי הפסנתרנית רבקה גוילי. זמן קצר לפני מועד הקלטת התוכנית התבקשה הזמרת לכלול בה 'שיר אביב' כלשהו, מאחר שהשידור עתיד היה להיערך בט"ו בשבט (שבאותה שנה חל ב-25 בינואר).‏ שתי המוזיקאיות התקשו למצוא שיר מתאים ועל כן מיהרה גוילי לבית חברתה המשוררת, שהתגוררה לא הרחק ממנה. לגולדברג היה בדיוק שיר מתאים, שנכתב ממש לאחרונה...

גולדברג העתיקה עבור גוילי את השיר, וזו למדה את מילותיו בדרכה הקצרה חזרה לביתה שברחוב בן יהודה 184 – מהלך ארבעה בלוקים מרחוב ארנון – והלחן כבר התנגן בראשה. באותו יום היא הציגה למרים סגל את השיר, ולמחרת (ועל פי גרסה אחרת באותו יום עצמו) נסעו שתיהן לירושלים לשירות השידור והקליטו את התוכנית.

לימים סיפרה על כך גוילי לנעמי שמר בתכנית 'ימי שבט', ששודרה בערוץ הראשון (ואז היחיד) של הטלוויזיה הישראלית בשנת 1980:



השם 'יקינתון', שמקורו היווני לא היה ידוע באותה עת לרבקה גוילי, צלצל באוזניה כשם סיני, ולכן היא הלחינה את השיר בסולם פֶּנטָטוֹני (סולם מוזיקלי המורכב מחמישה צלילים באוקטבה), האופייני למוזיקה מהמזרח הרחוק. מסיבה זו, כך כתבה גוילי לימים, 'מסופקני אם אפשר לקרֹא לו שיר עברי' (מכתב מ-12 ביולי 1963ציפי פליישר, התפתחותו ההיסטורית של שיר העם העברי, 1964, עמ' 309-308).

אריאל הירשפלד, במאמרו הנזכר, הציע לסווג סגנונית את הלחן כמרכז-אירופי, כמרבית היצירות המוזיקליות שחוברו באותה תקופה ביישוב.‏ הלחן עדין באופיו, קליט ונוח לזכירה, כיאה לשיר ילדים. ועם זאת, היצירה הקצרה, בת 13 התיבות, היא בעצם מבנה קומפקטי מורכב המזכיר בצורתו סונאטה בזעיר אנפין: נושא, מעבר, פיתוח ורֶפּריזה (חזרה). הירשפלד הפליג בשבחו של הלחן:
אין לי ספק כי הילדים (ומבוגרים שלא איבדו את היכולת להביט בדברים זעירים), חשים היטב כי זהו עולם שלם בזעיר אנפין. עולם שלם החג סביב תודעת-האני של ילד. מלאכת הבנייה שלו היא מרהיבה: היא בונה בפרק זמן של שלושים שניות מהלך שלם של התפתחות ושיבה; בנייה של 'מצב' שלם וסגור, יציאה ממנו, תנועה מהירה והשתנות, עצירה ובסוף – 'תיקון' שלם.
בנוסף, הירשפלד זיהה במלודיה מרכיבים המתכתבים עם תֵמות מהטקסט של הבית הראשון: המרווח הגדול בן ארבעת הצלילים בסוף הפסוק השני כאילו 'בונה בצלילים משהו מן הפליאה על מה שאירע בגינה'; המלודיה למילים 'בציצי היקינתון, בגננו הקטון', היא פיתוח של המוטיב שבמילה 'הלבנה', רק בסדר הפוך, כמו 'תמונת הראי של השמים'; ההאטה והאתנחתא על המילה 'הקטון', בסוף הפסוק הלפני-אחרון, הופכת מילה זו ל'מרכז התודעה של השיר'.

רות מגד, ברשימת תגובה ('בין היקינתון והפזמון ליקינתון", הארץ, תרבות וספרות, 12 בנובמבר 1999), הציעה לראות בלחן היבט סמלי נוסף, הקושר אותו למוקד השיר – פריחת היקינתון. מהלך המלודיה תואם את פריחת היקינתון, שדומה לפריחת 'קרוב משפחתו' החצב: התפרחת מתחילה בתחתיתו של עמוד התפרחת ופורחת כלפי מעלה בדוּרים (אשכולות), כשכל דּוּר פורח לאחר שנובל הדוּר שתחתיו. המלודיה הסגורה תואמת את פריחתו של דוּר אחד; הפתיחה והסגירה באותו צליל מבטאים את פריחת הדוּר הראשון, והחזרה שבפסוק הבא, המובילה לדומיננטה, מבטאת את המחזוריות ואת שינוי המקום – פריחת הדוּר הבא על עמוד התפרחת.‏ על פי פרשנות זו יש אפוא ממד נוסף של הרמוניה בין הטקסט והלחן.

רבקה גוילי בגינת ביתה ברמת השרון, שנות השבעים
(באדיבות בנה דן ונכדתה חֶלי; הצילום נדפס גם על עטיפת אלבום שיריה, 'יקינתון', 1997)

בפרק הבא:
ה. שתי חברות יצאו לדרך
ו. האיורים בשיר
ז. מבחר ביצועים
_________________________________________________________

* אביעד תאני הוא תלמיד לתואר שני באוניברסיטת תל אביב. הרשימה היא עיבוד של הערך 'פזמון ליקינתון', שנכתב עבור ויקיפדיה בעברית. ערך זה זכה בתואר 'ערך מומלץ'.

14 תגובות:

  1. עלי כהן- ירושלמי וקריית-חיימי בעברו, היום קופנהגן22 באפריל 2016 בשעה 7:47

    זכרון אישי בלתי נשכח- את השיר היפה של לאה גולדברג - "פזמון ליינטון" -למדנו ושרנו כבר בכיתה אל"ף של בית החינוך לילדי עובדים בירושלים. המנהל היה משולם הלוי שבא מנהלל עם רעייתו יעל הלוי (ושימשה כמחנכת של הכיתה) . זה השיר היחיד הזכור לי מאותה כיתה . מה שעוד זכור לי בשנתי הראשונה בירושלים (אליה היגרו הורָי עם הבן הבכור שלהם מקרית חיים) שמשולם הלוי, המנהל הכל יכול, שהאיש הגדול הזה (זכרון של ילד שגילו סיפרה אחת ןיחידה) ניגן בכשרון על ... כינור והיה מנעים לנו במוסיקה יפה. אולי גם למדנו את השיר של לאה גולדברג ממנו? - תמהני.

    השבמחק
    תשובות
    1. גולדי ירושלים22 באפריל 2016 בשעה 9:20

      אני חושבת שמאותה תקופה שעלי כהן כותב גם עבורי "שיר היקינטון" היה חווייה ראשונית. "שיר היקינטון" היה השיר הראשון שלמדתי לנגן על פסנתר. כל זאת למה? כי אפשר לנגנו רק על הקלידים השחורים ואז אין סכנה ללכלך (חס וחלילה) את הקלידים הלבנים. משאת נפשי בהיותי קטנה היה ללמוד לנגן על פסנתר, אך המצב הכלכלי לא איפשר זאת, כך שנהגתי ללכת לחברות להן היה פסנתר בבית ולמדתי אצלן ומהן לנגן כמה שירים... מאז שיר זה זכור לי כדבר נעים ומשמח. חג פסח שמח לכולם עם ובלי היקינטון!!!

      מחק
  2. ד"ר עדינה בר-אל22 באפריל 2016 בשעה 10:41

    מסתבר שלאה גולדברג "נתקלה" ביקינתון עוד בליטא, לפני עלותה ארצה. ניתן ללמוד זאת מתוך אחד המכתבים שכתבה לחברתה מינה לנדוי, ואשר כלול בספר "נערות עבריות: מכתבי לאה גולדברג מן הפרובינציה 1923 – 1935", (ספריית פועלים, 2009), בעריכתם של יפעת וייס וגדעון טיקוצקי.
    ומעשה שהיה כך היה: שנת עבודתה הראשונה של לאה גולדברג כמורה, שנת הסטאז' שלה בעצם, היתה במה שהיא מכנה "פרובינציה", בעיר ראסיין שבמזרח ליטא. היא לימדה שם בגימנסיה העברית של רשת "תרבות", והיתה למורה אהובה ומוערכת. שלושה חודשים לאחר תחילת הלימודים היא מספרת לחברתה על דבר מחלה שגרמה לה להיעדר כשבוע מבית הספר. ובסוף מכתב זה היא כותבת: "אגב, המחלקה שלי הביאה לי עציץ יקינתון. האין זה נוגע עד הלב. בכלל ביקורי הילדים היו לי הדבר הנעים ביותר בשעת מחלתי ותלמידות המחלקה השמינית גילו לי אפילו בסוד, שזו היתה אצלם הפעם הראשונה בחיי הגימנסיון שלהן, כשהצטערו באמת שהמורה חולה. אני גאה מאוד על התגלות לב זו". (מכתב מיום 23.3.1934, עמ' 169).

    השבמחק
  3. לא אחת מיוחס שיר ,לנושא או לתקופה שהמשורר בכלל לא התכוון . השיר אל נא תעקור נטוע , לא נכתב בשל עקירת ישובים בסיני . שנים רבות שרנו על הבחור קטיושה , שיצא לשוח . רק משהגיעו העולים הרבים מברית המועצות , למדנו שקטיושה הוא שם חיבה לקטיה .

    השבמחק
  4. כנראה שבלבלת בין 'קטיושה' ל'ליושנקה'.

    השבמחק
    תשובות
    1. אנחנו שרנו בתנועה על "קטיושקה" שזה גם בחורה וגם מבדיל אותה מהרקטות האימתניות, ה"קטיושות". ואדון גרימי - נראה לי שאתה הוא זה שהתבלבל בין שיר תנועות הנוער על "קטיושקה אז יצאה לשוח אליי חוף תלול ונהדר", לבין השיר ששרה מיכל טל הנהדרת ב"הלוך הלכה החבריא" על ליושינקה שלא חיכתה לאהובה...

      מחק
    2. תנוח דעתכם
      למי שיודע, אני יודע כמה דברים על שירים עבריים שהושרו למנגינות רוסיות ואוקראיניות וכו'. (ידועים לי 1500 כאלה)
      אם שרתם על קטיושקה, הצטרפתם למחנה המשבשים. הלא שם הבחורה במקור יקטרינה.
      שם קיצור, כמקובל ברוסית (כמעט לכל שם יש שם קיצור שרק בו משתמשים)- קטיה.
      שם חיבה - קטיושה. כאן זה אמור להעצר. נח פניאל, שתרגם את השיר לעברית, כתב 'קטיושה'. כיד משבשינו בקודש, התחילו לשיר קטיושקה' (די מאוחר. אנחנו, ילידי 36, שרנו 'קטיושה'). מזל שלא קראתם לה 'קטיושקה'לה'.
      ובאשר לקטיושה כזכר. אודה ואתוודה שאינני בין המכירים תופעה זו. זו פעם ראשונה, במסעותיי האין-סופיים בנבכי השירים 'הרוסיים' שאני נתקל בהתייחסות אל 'קטיושה' כזכר.
      גם כמות ההפתעות היא כנראה אין סופית.
      מועדים לשמחה.

      מחק
    3. לבלתי ידוע מיום 24.4.6, הערה צדדית קטנה. בשיר שחיבר דן אלמגור למנגינה רוסית ונקרא "לושינקה" נפלה טעות. רק כעבור שנים אמרו לדן אלמגור ש- "לושינקה" היא שם חיבה של אליושה או איליה וזה שם של... גבר. את השיר שרה מיכל טל במופע "השטן ואשת האיכר" ( כל השירים וכל קטעי הקריאה נכתבו עי דן אלמגור) שעלה בהצלחה ב-1970 , המופע "הלוך הלכה החבריא" עלה ב-1969 ושיריו חוברו על ידי יעקב שבתאי.

      מחק
    4. אני גאה להמנות על המתבלבלים. אצלנו לא היתה שום ליושינקה, וקטיושקה, ורק הוא, היה זה שיצא לשוח. ליושינקה הופיעה הרבה יותר מאוחר והיתה בכלל משיר אחר. מסקנה: לא תמיד חייבים להיות כל כך מדוייקים. לפעמים זה אפילו מקלקל.

      מחק
  5. לגרימי המודאג/ת ,
    אפשר להרגע , וקטיושה אז יצא לשוח , או שמכירים , או שלא . ליושינקה , או היכן את ליושינקה , היא מסרט אחר . נא לא לדאוג , בלבול אין כאן . תודה .

    השבמחק
  6. נהניתי לקרוא ולשמוע את 2 ביצועי השיר שהוא אהוב עלי מאד.
    הוא מעלה זכרונות נפלאים בהם נכדתי לינוי{14}שהיתה מגיעה אלינו שנים להתארח ולישון אצלינו, לא ויתרה אף פעם על השיר 'פזמון ליקינטון' לפני השינה. זה
    היה ריטואל קבוע. הזמן לא עומד מלכת.......
    תודה רבה.

    השבמחק
  7. קרטושקה (שם מיוחד לפסח)25 באפריל 2016 בשעה 13:30

    שיר יפה. מאמר מעניין ואינפורמטיבי.
    מה שמטריד הוא שעל השיר הקטן והיפה הזה נכתבו כמה מחקרים חפרניים במיוחד (הירשפלד והאחרים המוזכרים במאמר) שרובצים למעמסה על השיר...

    השבמחק
    תשובות
    1. יפה אמרת; רובצים.

      מחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.